.jpg)
קאסה לינדה
אחד הנושאים שמעסיקים אותי לאורך כל שנות פעילותי האמנותית הוא חקירה של נזילות מגדרית דרך המצלמה.
בחלק מהצילומים שלי אני מצולמת כגבר, לפעמים אני מופיעה כגבר ואישה באותו צילום. ביום האישה לפני כמה שנים צילמתי נשות עסקים בבגדי גברים, והקדשתי פרוייקט שלם לנושא המגדר הניטראלי, כזה שהוא לא גבר וגם לא אישה אלא משהו באמצע. החירות שיש בהחלפת זהויות מסקרן אותי ומושך אלי א.נשים שנמצאים בחקירה מתמדת של זהותם המינית.
לינדה ואני נפגשנו בתחילת שנות האלפיים. עבדנו יחד ודי מהר הבנו שיש לנו נושאי עניין משותפים. בהתחלה לינדה היתה בשבילי אייל - גבר נחמד, עם עיניים יפות וחוש אסטתיקה מפותח. בהפסקת צהריים אחת יצאנו להתאורר בחוץ, הוא ביקש ממני לשבת וסיפר לי שהוא אוהב ללבוש בגדי נשים. כלפי חוץ לא היה שום סימן, במראה או בהתנהגות. הוא היה חנון רציני שהתלבש הכי סטנדרטי שאפשר לצפות מגבר ישראלי. לי זה נשמע כל כך הגיוני, שבכלל לא התפלאתי ובטח לא נרתעתי. זה נשמע לי מעניין ומלהיב ומיד קבענו להפגש לסשן צילום אצלי בסטודיו.
לאחרונה שודר ב׳יס׳ סרט דוקומנטרי בשם ׳קאסה סוזאנה׳. הסרט מספר את סיפורו של אתר נופש בהרי הקטסקיל בארה״ב. האתר הוקם בשנות ה-50 על ידי טיטו - גבר שאימץ דמות בשם סוזאנה, ושימש מקום מפגש לגברים שאהבו ללבוש בגדי נשים, בתקופה בה גבר קרוס דרסר יכול היה למצוא את עצמו במעצר בשל חיבתו לבגדי נשים. גברים שהגיעו לקאסה סוזאנה יכלו לפשוט את זהותם הגברית וליהנות מחברתם של גברים דומים, שכל מבוקשם היה לחקור את זהותם הנשית בביטחון ובחופשיות. כמו קאסה סוזאנה, גם הסטודיו שלי מהווה עבור אייל מקום בטוח שבו הוא יכול להיות, ולו לכמה שעות, לינדה.
הטרנספורמציה של אייל ללינדה היא בעיני תהליך מרתק. אם חשיפת זהותו לא היתה מסוכנת עבורו ועבור משפחתו, הייתי מצלמת את הלפני ואחרי, אבל כמובן, אני מחוייבת לשמור על דיסקרטיות ושום צילום אינו זולג החוצה מבלי שקיבלתי עליו אישור. יום הצילום הוא יום מרגש עבור שתינו, בעצם שלושתינו, כי לחגיגה מצטרפת רונית גלמור המאפרת. רונית ואני עובדות יחד כבר כמה שנים ואני מאוד אוהבת את הסגנון שלה והנוכחות שלה על הסט. זה לא צילום רגיל ובשעות שאנחנו מבלות בסטודיו חשוב שיהיה נעים לכולן. רונית עושה עבודה נהדרת בהפיכתו של אייל ללינדה, מבחינת האיפור, השיער, הטאצ׳ים הקטנים של הסטיילינג והוייב הכללי.
לפני כל מפגש אנחנו מסכמים על קונספט. בד״כ לינדה מכתיבה את הסגנון - היא אוהבת להצטלם בדמויות נשיות סטראוטיפיות - כלה, אלמנה שחורה, יפנית, אישה משנות ה-50, זונה, זמרת אופרה, בליינית פרועה. בחודשים שלפני המפגשים שלנו, לינדה עוסקת באיסוף הפריטים לצילום - מחוכים, פאות, הלבשה תחתונה, שמלות, נעליים וכו. חלק מהאביזרים הם פרטי וינטאז׳ יחודיים. עבורה, התענוג טמון גם במחקר המקדים והשיטוט ברשת באיתור הפריטים המתאימים. אני זורמת עם כל דמות שלינדה מבקשת להיות. האתגר שלי הוא לדמיין סיטואציות אפשריות, להקים סט מתאים, להאיר ולצלם אותה באופן שידגיש את הסממנים השונים בדמותה. אחת ממקורות ההשראה שלי במקרה של לינדה היא האמנית האמריקאית סינדי שרמן Cindy Sherman, שלאורך השנים מצלמת את עצמה שוב ושוב בדמויות נשים שונות.
השנה רציתי לצלם את לינדה בבית אמיתי, בהשראת קאסה סוזאנה, אבל זה לא הסתדר וחזרנו לפלאן A - הסטודיו.
בזמן שאייל הפך ללינדה ואני הסתובבתי בסטודיו, הבנתי שבעצם מעולם לא צילמתי לכיון החלון היפה שבסטודיו. זה המקום לציין שאחת הסיבות שבגללן אני לא מסוגלת להפרד מהסטודיו שלי (הדילמה עולה פעם בשנתיים כשמתחדש החוזה) הוא החלון הצפוני הענק הפונה לחצר שקטה. זה לחלוטין סימן ההיכר של הסטודיו אבל כיון שמתקן הרקעים נמצא בכיון הנגדי לחלון, החלון לעולם לא מופיע בצילומים, הוא תמיד מאחורי. (אני מקווה שאתן.ם מבינים את ההתרגשות הגדולה שאחזה בי, כשהבנתי את הסימבוליות שמאחורי היפוך הכיון. אם לא, לא נורא :)
כשמסתיים שלב האיפור השיער וההלבשה, אני נכנסת להילוך גבוה. עכשיו כל מה שדמיינתי עומד לקרות, ואולי לא. הציפיה שלי להשיג את הפריים שיש לי בראש מציפה אותי באדרנלין. זה לוקח קצת זמן עד שאני מרגישה שפיצחתי את הנוסחא הטכנית ושילבתי נכון את התאורה, הרקע וההעמדה. השלב הבא הוא ברמה פסיכולוגית - צריך לזכור שלינדה היא גבר הטרוסקסואלי בשגרה. עם כל הביגוד והאיפור היא עדיין נטולת גינונים נשיים. אני מזכירה לה שהיא אישה עכשיו, לא סתם אישה, דיוה מטופחת ומוגזמת והיא צריכה להתנהג כאחת כזאת. רציתי מבט מצועף ופתייני, כמו שכוכבות קולנוע של שנות ה-50 היו מצטלמות. אני מאוד מרוצה ממה שהתקבל....
אחרי שסיימנו עם הגברת המוגזמת, עברנו לגברת אחרת, מוחצנת לא פחות. פה מקור ההשראה שלי הוא צלמת אמריקאית אחרת - נאן גולדין Nan Goldin, שהחלה לתעד את הקהילה ההומוסקסואלית והטרנסג׳נדרית בשנות ה-70. הצילומים של נאן מציגים את הדמויות במלוא אנושיותן ופגיעותן, מבלי ליפות את המציאות. הנה צילום בלתי נשכח שלה -
וזוהי לינדה, כפי שנצפתה בעודה מתכוננת לעוד בילוי לילי פרוע (מומלץ לגלול ימינה). אהבתי את זה שהיא נראית קצת עצובה, זה מזכיר לי שמתחת ללבוש ולפיאה, לחזה הסיליקון ונעלי העקב, מסתתר גבר שלא יכול לחשוף צד כל כך מהותי באישיותו -
ואלו צילמים של לינדה, שצולמו לאורך השנים (מומלץ לגלול ימינה). האישה הקטנה בצילום בשחור לבן היא אני :) הוא צולם לפני למעלה מ-20 שנה, על סרט צילום אנלוגי, בסטודיו המעופש שהיה לי אז. כמו במקרים אחרים, הצילום הזה הוא סמן לכל מה שעוד יבוא אחריו - חברות אמיצה, שיתוף פעולה וסקרנות אין קץ.
