.jpg)
להתבונן בעיניים טובות
קרה לכם שראיתם סרט והתחלתם לבכות כשליבם של הגיבור.ה נשבר? ברור, זה קורה לכולם. לי זה קורה גם בקטעים אלימים במיוחד בסרטים. אני עוצמת עיניים ומכסה את האזניים כדי לא לראות ולשמוע את הזוועה, אחרת כואב לי מאוד בכל הגוף. התופעה הזאת, של האמפטיה וההזדהות עם מישהו שאנחנו לא מכירים, אפילו כשברור שזה לא באמת, מתרחשת הודות לפעילותם של נוירוני מראה המצויים במוחינו. מסתבר שכשאנחנו רואים מישהו אחר עושה משהו, נניח מרים יד, מופעל אצלנו במוח האזור האחראי על הפעולה הזאת בדיוק. ייחודם של נוירוני המראה הוא בכך שהם מגיבים לא רק כאשר החיה (או האדם) שבמוחה הם נמצאים מבצעת תנועה כלשהי, אלא גם כאשר החיה צופה בחיה אחרת, בדרך כלל מאותו המין, מבצעת תנועה כזאת. ההפעלה ההדדית הזו, שבאה לידי ביטוי בתנועות וגם באמצעות ביטויים של רגש, מאפשרת סינכרון בין אנשים, חיקוי, אמפתיה, חיבור ריגשי והזדהות.
ואיך כל זה קשור לצילום?
הרבה מהמצולמים שלי מגיעים לסטודיו לחוצים ונבוכים. חוץ מלנהל שיחה נעימה לפני הצילומים ולשתות קצת יין אם אפשר, מצאתי שהדרך הכי טובה לשחרר אותם ממבוכה ומלחץ, היא דרך העיניים. לפעמים הם מבקשים שאצחיק אותם, אבל אני מספרת בדיחות גרועה....אני גם לא מנהלת שיחת חולין תוך כדי הצילום כי זה מפריע לי להתרכז. מה שכן, אני מרבה להסתכל למצולמים שלי בעיניים, ואני מסתכלת עליהם בעינייים טובות. תחשבו על זה, רוב הזמן, הפנים שלנו, הצלמים, מוסתרות מאחורי המצלמה בזמן שהמצולמים שלנו עומדים מול העין האלקטרונית הזאת, כשהם שטופים באור פנסים. בהחלט מלחיץ... אז כדי להפעיל את אותם נוירוני מראה (שרק היום למדתי עליהם אבל כנראה השתמשתי בהם מבלי לדעת) מדי פעם אני מניחה המצלמה על חצובה ומייצרת קרבה ותקשורת דרך העיניים. מה שקורה אח״כ זה קסם: הנינוחות שלי (בכל זאת, כשאני מצלמת אני הכי בzone שלי) פשוט עוברת למצולם.ת.
כל זה לא קורה מייד כמובן, אבל כשזה קורה אי אפשר לפספס :)
